מתן בחינם
עם שקיעת אבק המלחמה והחזרה האיטית לשגרה של רובנו צפות ועולות כל מיני סוגיות שהעדפנו להדחיק כל עוד התותחים רעמו. כל עוד היינו נתונים המלחמה (די עם הקשקוש הזה של "מבצע"), היינו יפים ומאוחדים, אחד למען כולם וכולם למען אחד, ואילו עכשיו אין מנוס אלא להתמודד עם נושאים שלא היה נעים להעלות אז. למשל, נושא הנתינה וההתנדבות במהלך המלחמה.
היה מרגש לראות את ההתגייסות-רבתי של כל עם ישראל לטובת החיילים שלחמו בעזה או אבטחו גזרות אחרות. כמויות עצומות של מזון, לבנים ומגבות, צורכי היגיינה וכל מה שתוכלו להעלות על הדעת זרמו אל החיילים, ולא רק מוצרים – גם שירותים רבים שהוענקו לחיילם על-ידי עמותות שונות ואזרחים שרק רצו לעשות טוב ולתרום, כמו הספרים שהתנדבו להגיע פעם בשבוע למוצבים בעזה ובגדה ולספר את החיילים חינם אין כסף, תושבים שאירחו עשרות חיילים בבתיהם להפוגה מבורכת של מקלחות נעימות וארוחות עם ריח של בית, ועוד ועוד. חלק מאותם אזרחים אף סיכנו את חייהם כשהגיעו לשטחי כינוס ולאזורי הגבול על-מנת להעביר לחיילים באופן אישי את התרומות שאספו עבורם.
מקסים, נכון? נכון. וגם נוגע ללב. אז מה פה לא נעים, אתם תוהים. ככה: בין פעילותם של אזרחים רבים ואף עמותות שונות שעסקו בנתינה מבורכת למען חיילי צה"ל הסתתרו גם כמה גופים או עמותות שהנתינה שלהם הגיעה ממקום קצת פחות טהור, רוויי באינטרסים של בעלי עניין, וזה כבר הופך את הנתינה שלהם לקצת יותר צינית, וקצת פחות מקסימה ונוגעת ללב.
למשל, חסידי רבי נחמן מברסלב המכונים "ננחים" (על שם המשפט הידוע שהם משאירים על כל קיר רענן "נ-נח-נחמן-מאומן") ולא פחות מהם – ואולי אפילו יותר - חסידי חב"ד. אלו כאלו הגיעו לשטחי הכינוס של החיילים, מצוידים בעיקר בתשמישי קדושה (אך לא רק), אותם חילקו לחיילים תוך שהם מפצירים בהם להניח תפילין ולהתפלל, ומזכירים להם מהיכן הגיעה אותה תרומה שקיבלו עכשיו.
גם אם נניח לרגע בצד את הבעייתיות הרבה שיש בכניסתם של גורמים דתיים מיסיונריים אל תוך שורות גוף ציבורי כללי כמו הצבא (ושלא יהיה לכם ספק, יש כאן בעייתיות של ממש), ועוד צבא כזה, שמוגדר כ"צבא העם" ומכיל גם הרבה לא-יהודים, או סתם לא מאמינים, אני לא ממש מתלהב מנתינה התלויה בדבר. כלומר, נתינה כזו של חב"ד (או הננ"חים, לצורך העניין) המותנית בקיום מצווה זו או אחרת, ועוד בזמן כל כך רגיש עבור החיילים, זמן בו הידיעה שהם נתונים בסכנת חיים הופכת אותם לנוחים להשפעתם של גורמים מיסיונריים כמו חב"ד והננ"חים, שעוסקים בציד נפשות.
חזרה בתשובה, כשהיא נעשית ב-ד' אמותיו של אדם, היא עניין אישי לחלוטין וכל אדם רשאי, כמובן, לעשות כחפצו. אבל כשמכניסים לצבא גוף שמטרתו להחזיר אנשים בתשובה ולהעביר כמה שיותר מהם אל שורותיו – זו כבר בעיה. וכשזה נעשה במסווה של נתינה, וכשהנתינה הזו לחיילים מלווה בתזכורות למקור לנתינה ובהתניה דתית כלשהי, זה אפילו בעייתי יותר.
נתינה אמיתית היא נתינה שאינה תלויה בדבר. היא אינה דורשת אפילו אמירת תודה, ובטח שהיא לא דורשת התקרבות לאלוהים ולדת, ואין מאחוריה כל אינטרס או טובת הנאה. נכון, כל אחד מפיק איזושהי טובת הנאה מהנתינה לחיילים – אחד מרגיש שגם הוא תורם את חלקו ללחימה, אחד נהנה מהטפיחה על האגו כשהוא שומע תודה ואילו אחר נהנה להרגיש אדם טוב. אולם כל אלו הם אינטרסים אישיים, שאינם פוגמים בנתינה עצמה. לעומת זאת, כאשר האינטרס מאחורי הנתינה הוא קיבוצי ולא אישי, מגיע מעמותות עם אג'נדה ברורה, וקשור לטובות הנאה כלשהן שהנותן מצפה להן מהמקבל, אזי מכבידים כל אלו על הנתינה וגוררים אותה מטה מטה, למדמנה דלוחה של אינטרסים. על נתינה מהסוג הזה, שמכניסה אינטרסים זרים למקום לא-להם כמו הצבא, אנחנו חייבים לוותר.
