יוקרה זה לא רע
מיני-מהומה התעוררה בעקבות כתבה אליה התראיין השף חיים כהן, בה טען שתמחור של 250 ₪ לסועד לארוחה זה לא הרבה. עדרי טוקבקיסטים צלפו בשף הידוע והסבירו למה 250 ₪ לסועד זה המון, ודאי כשהסכום הזה מהווה נתח של ממש ממשכורותיהם הלא גבוהות. אני מבין אותם, באמת. כשאתה מרוויח מעט כסף, שרובו ככולו הולך לקיום היומיומי, כנראה שאתה ואשתך לא תצאו עם זוג חברים לארוחה ב-1000 ₪. הגיוני. מה שלא הגיוני הוא תגובתו של הסוציולוג פרופסור עוז אלמוג, שצוטט בכתבת התגובה כאומר "לי אישית יש כסף, לא המון, אבל יש. ועדיין לא אוציא 1,000 שקל על ארוחה. אני שייך לדור שקיבל חינוך טוב, לכן לא אוציא סכום אדיר על הנאה רגעית. גם אם בן אדם יכול לשלם - זה עדיין לא אומר שזה מוסרי."
וואו. מאיפה להתחיל? אולי מההיקש המופרך שמוסר וחינוך טוב, על-פי פרופסור אלמוג, פירושם לאכול רק במסעדות זולות. כלומר, לפי ההיגיון העקום הזה, לא משנה אם אתה עני או עשיר, אם אתה אדם מוסרי שחונך היטב, טוען פרופסור אלמוג, אתה תתנהג כאילו אתה עני. למה לעצור במסעדות? בואו ניקח את ההיגיון הזה עוד קצת קדימה: תאכל רק בפלאפליות (או שבכלל תאכל בבית), תגור בדירה שכורה (וכעורה, אם אפשר) וסע באוטו ישן. אולי הגזמתי קצת כאן עם האוטו הישן, ואדם מוסרי ומחונך היטב היה יודע שעליו להסתפק בכרטיס רב-קו ובתחבורה ציבורית. אגב, זה בדיוק סוג החשיבה האווילית שהביא עלינו את המחיקון, ובצדק ניצח ההיגיון הבריא שהגיע מייד בדמות האנטי-מחיקון, ולא לחינם מדובר בסיפור כל כך ישן, שייצג תפיסה חברתית שהוכחה כשגויה ומזמן אבד עליה הכלח. זה בעיקר מעצבן כי לפי פרופסור אלמוג, מוסר וחינוך טוב מתבטאים באופן חיצוני ושטחי כל כך, ללא שום עומק.
ועוד כמה מילים על האספקט הכלכלי של העניין: ב-20 השנים האחרונות עשתה המסעדנות הישראלית קפיצה נחשונית, ומיצבה את עצמה כתעשייה ידענית, מקצועית וראויה. מסעדות היוקרה שצמחו כאן מארחות לא רק את עשירי המדינה, אלא שפע תיירים, פודיז שמוכנים להשקיע את כספם בתחומי העניין שלהם, ואפילו סתם אנשים הנמנים על מעמד הביניים בישראל. מסעדות היוקרה מספקות שפע תעסוקה ושכר לא רק לבעלי המסעדות, השפים, המלצרים (שהרי מלבד המשכורת שלהם, הטיפים שלהם נגזרים ממחירי הארוחות) ועובדי המסעדה הנוספים, אלא גם לבעלי החנויות והחקלאים המספקים את הסחורה למסעדות הללו, החניונים הסובבים אותן, בעלי המכבסות שמקבלים את המפיות והמפות לכביסה ועוד ועוד (הבנתם את הרעיון), ותורמות לכלכלת ישראל הרבה יותר מאבחנות פסבדו-ערכיות מגוחכות כזו שהשמיע פרופסור אלמוג. לפי התזה הזו של פרופסור אלמוג, הדרך הטובה ביותר לצמצום פערים היא למשוך את כולם למטה, כדי שיהיה רע לכולם. אני מעדיף צמצום פערים שימשוך את כולם למעלה, כדי שיהיה טוב לכולם.