ילדים זה לא רק שמחה

צפיתי אתמול בכתבה על אמו של חלל צה"ל קיוון כהן ז"ל, שאמו ביקשה לשאוב את זרעו מייד לאחר מותו, ועל התינוקת המקסימה למראה שנולדה ממנו. אני מניח שגם אתם צפיתם, או לפחות שמעתם על זה, וגם אתם, כמוני, הזלתם דמעה. היה שובר לב לשמוע את ההורים מדברים על האובדן הקשה, ולראות אותם מתייפחים על קבר בנם, והרצון שלהם ליצור המשך לבנם שאיננו הוא מכמיר לב ומובן בהחלט.

אבל עם כל הכאב נראה לי שמדובר כאן בחציית גבול בעייתי למדי בכל הקשור להבאת ילדים לעולם, גבול שגם ככה הוא גמיש הרבה יותר מדי לטעמי, ומתרכז כולו רק בהורים וברצונות שלהם, ומתעלם לחלוטין מהילדים הללו ומהחיים שיהיו להם. כאילו נכנסנו למן מעגל קסמים שנשלט רק על-ידי רגש (ואולי גם על-ידי אגואיזם), ולשכל הישר לא נשאר שום מקום.

אני לא רוצה להתייחס ספציפית להורים השכולים הללו, בעיקר כי אני מבין את עמדתם ובשום אופן לא הייתי רוצה לשפוט אותם, ובטח ובטח שלא להיות בנעליהם. אבל אם מתייחסים לסוגיה העקרונית, אני לא יכול שלא לתהות באיזו זכות אנחנו מביאים לעולם ילדים נטולי הורה, שרק אחד מהוריהם החליט על בואם לעולם? ילדים שנולדים אוטומטית לעולם של כאב וחסר, שלא לדבר על זה שמביאים ילדים לעולם מאנשים שכבר מתו, לא היו בזוגיות כשזה קרה ולא מכירים כלל את האם של ילדם שזה עתה נולד? איך אנחנו יכולים לקחת עלינו את האחריות הזו להביא ילד למשפחה חסרה, עם מטען כל כך בעייתי וטורד?

זה אולי מיושן ולא פוליטיקלי קורקט להגיד, אבל ילד צריך זוג הורים, לא אימא ומצבה וגם לא אבא ומבחנה. זו לא רק דעתי הפרטית כהורה גרוש, שנקרע בין הרצון והצורך, גם שלי וגם של הילדים, להתראות יותר, וזה לא רק הפסיכולוגים, שאומרים שילד זקוק לזוג הורים, זה גם עניין של שכל ישר. התגובה הפבלובית המצויה רצה מייד להצביע על ילדים להורים גרושים, אלמנים, לא מתפקדים, זקנים, מתעללים ועוד ועוד ככאלו שגם כן הביאו את ילדיהם לחיים של חסר וקושי, ומתעלמים באלגנטיות מהעובדה שיש הבדל גדול בין להיקלע למצב כזה לבין להביא את הילדים אליו מלכתחילה. זה שיש את האפשרות הטכנולוגית לעשות את זה, לא אומר שזה בהכרח רעיון טוב. מהבחינה הזו העולם אולי השתנה, אבל לא בטוח שהוא התקדם.

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך: זה הפופוליזם, טמבל, מקום טוב באמצע, רק בישראל: אין ייאוש בעולם