הפוך על הפוך

קשה להשתחרר מהסיפור הנורא של אריאל רוניס ז"ל, מנהל ברשות האוכלוסין שהתאבד השבוע בעקבות פוסט בפייסבוק שטען כי הפלה אישה שהגיעה לקבל שירות בגלל צבע עורה. בבת-אחת הפנתה הרשת את אקדח השיימינג שבתחילה כוון אל רוניס ז"ל אל כותבת הפוסט, והמצב התהפך: הנאשם הראשוני הפך לקורבן, והקורבן הראשוני הפכה לנאשמת. מלכתחילה, טרם ההתאבדות, עורר אותו פוסט שהתלונן על גזענות שאט נפש כללי, ולאחר ההתאבדות – עוררה כותבת הפוסט את אותו שאט נפש עצמו.

את ההיפוך הזה ניתן היה לראות לא כמובן קודם כל ברשת, שם הוא לא ממש עורר פליאה. הרשת, מטבעה, מעוניינת בסנסציוני ובדרמטי. כשהנושא היה גזענות, מיהרו כולם לתת לייקים ולשתף, וכשהנושא היה התאבדות בעקבות שיימינג המוני, בו נטלו גם הם חלק, מיהרו אותם אנשים ממש לעשות בדיוק את אותן פעולות – לתת לייק ולשתף – רק בכיוון ההפוך. אין מה לעשות, זה המדיום וזה המסר: האינטרנט, מטבעו, הוא מדיום שמרדד את השיח ומזקק אותו למרכיבים שההמונים מעוניינים בהם, לא פחות ולא יותר.

יותר הפליא אותי שזה קרה גם בתקשורת, שכאג'נדה עומדת לצדו של החלש. בהתחלה, משנודע סיפור האפליה שהביאה כותבת הפוסט, עמדה התקשורת לצידה והיא הוגדרה כחלשה. משנודע סיפור ההתאבדות הנורא, התהפכה המשוואה, והתקשורת עברה לצדו של קורבן הפוסט, שהפך לחלש. כי בתקשורת הישראלית יש היררכיה של עוולות, והם לא יכולים להתקיים זה לצד זה, כפי שקורה במציאות, אלא רק אחד מעל השני, כפי שקורה בתקשורת. במשוואה הזו מוות הוא עוול גדול יותר מגזענות, והאחד רומס את השני.

וזו, רבותי, הסתכלות פשוט מעוותת. עוול אחד לא מבטל את השני, וזה שאדם שם קץ לחייו בנסיבות קשות כל כך לא מבטל את טענתה של כותבת הפוסט. האם פירושו של המקרה הטראגי הוא שבעצם כותבת הפוסט חוותה חוויה נפלאה במשרד הפנים ואיש לא גילה כלפיה גזענות? בוודאי שלא.

בואו נתרחק טיפה מהמקרה הספציפי וננסה לחשוב תיאורטית: אם אדם סובל מעוול, האם עליו לקבל עליו את הסבל ולא להתלונן, שמא נשוא התלונה חלילה יתאבד? בשום אופן לא. זו גם לא סיבה להפסיק לכתוב ולשתף פוסטים בפייסבוק. הרי בהרבה מקרים פוסט כזה הוא כל מה שעומד לרשותם של אנשים פשוטים ולא מקושרים, וכתיבתו היא האופן היחידי בו הם יכולים לזכות לאוזן קשבת בדיוק כמו זו שזוכים לה אנשים חזקים מהם. ואשר למקרה הספציפי, בואו נודה על האמת: ישנה אפליה נגד אנשים שצבע עורם כהה, והפגנת יוצאי אתיופיה והטיפול המשטרתי בה היו רק הסימפטום האחרון של אפליה רבת-שנים שהם קורבנותיה. נכון, בסיפור הזה גם אריאל רוניס ז"ל הוא קורבן, וסיפור התאבדותו הוא לא פחות מטראגי, אך אין בו כדי לבטל את העוולות והאפליה שחווים אנשים כהי-עור בישראל מזה שנים.

פוסטים נוספים שעשויים לעניין אותך: סוף מעשה במחשבה תחילה, על כתמים וניקיון, עתידות: בקרוב לא נגיע רחוק