9/11 כחולבן

נוהגים להגיד שמרחוק הכול נראה יותר דרמטי, יותר גרוע, ויותר מלחיץ ממה שהוא באמת. היות ואני רחוק מכאן רק עד סוף השבוע, אני יכול להגיד שזה רק חצי נכון. מחו"ל נראה שבאמת איום ונורא אצלנו עכשיו, אבל רק מי שנמצא פה על בסיס קבוע, וחי את הדברים יומיום, יודע כמה המצב רע באמת. התמונות הקשות לא מפסיקות לזרום, ונראה שהמצב מחמיר מ"קשה" ל"ממש גרוע". הצעדים שנקט הקבינט לא ממש נראים לי מועילים, גם כי אי אפשר לנהל ככה מדינה לאורך זמן, אבל בעיקר כי הם כמו פלסטר למישהו שפתח את הראש. זה יעזור מעט בחלק מהמקומות למעט זמן, אבל לא יפתור את הבעיה.

​הייתי רוצה לראות את ביבי נכנס היום לבית הכנסת הגדול בפריז, כפי שעשה אחרי גם הפיגועים בצרפת (גל פיגועים קצר יותר מזה שעובר עלינו, אגב. זה שאין לנקוב בשמו ולא קוראים לו אינתיפאדה), ומכריז שוב בגאווה שישראל זה המקום ליהודים כי בצרפת יש פיגועים. אם זו סיבת הקיום שלנו, מקום בטוח ליהודים, לכאורה כרגע אין לנו סיבת קיום. החנויות והרחובות ריקים, התיירות נמחקה כמעט לחלוטין, הכלכלה סופגת מכה של ממש ותחושת הביטחון האישי של אזרחי ישראל כמעט לא קיימת.

בעיניי, טרור הסכינאות שאנחנו עוברים עכשיו הוא כמו אירועי ה-11 בספטמבר לאמריקאים. מכה קשה וכואבת, שמצליחה להוריד מדינה שלמה על הברכיים. כן, ידענו אינתיפאדות וטרור, ויכולנו להן. גם כי היו גורמי טרור ממוסדים ומאורגנים להילחם בהם, וגם כי הייתה הנהגה נחושה שידעה לנווט את המדינה קדימה, ולהסתכל מעבר לשרידות הפוליטית שלה עצמה. ואת זה אין לנו כרגע. המצב כרגע הוא שאנחנו מידרדרים במדרון חלקלק, רואים את הבום שמחכה לנו בקצהו אבל ממשיכים כאילו אין שם כלום. צריך להתעורר לפני שיהיה מאוחר מדי, ולפני שעוד ישראלים ישלמו בחייהם ובבריאותם על הרפיסות השלטונית שלנו.

פוסטים נוספים שעשויים לעניין אותך: מחוץ לקופסה, הסיבות לעלות, נזק היקפי